ערעור על החלטת בימ"ש לדחות את בקשתו של המבקש להתליית עונש מאסר שהוטל עליו-נדחה

1.        מונח בפני ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בפתח תקווה (כב' השופט ד"ר א' סטולר) בעפ"ג 1711-11-07, מיום 26.11.2007, אשר דחה את בקשתו של המבקש להתליית עונש מאסר שהוטל עליו על ידי בית משפט השלום בפתח תקווה (כב' השופטת ד' עטר) ב- ת.פ. 2546/05, מיום 28.10.2007.

2.        המבקש הורשע בבית-משפט השלום בפתח תקווה בשתי עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) וכן בעבירה של תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין - כל אלה כלפי המתלוננ שבתיק, בת כ-74 בעת ביצוע העבירות (המתלוננת היא אמה של מי שהיתה אז חברתו לחיים של המבקש).

           בית משפט השלום בפתח תקווה גזר על המבקש עונש של מאסר בפועל למשך 12 חודשים וכן עונש של מאסר על תנאי למשך 8 חודשים לבל יעבור במשך תקופה של 3 שנים כל עבירת אלימות, לרבות איומים.

           בהחלטתו מיום 28.10.2007, דחה בית משפט השלום את בקשתו של המבקש לעיכוב ביצוע גזר הדין עד למתן פסק דין בערעור.

           על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז בפתח תקווה ובמסגרתו הוגשה בקשה להתלות את עונשו של המבקש עד למתן פסק דין בערעור.

3.        בהחלטתו מתאריך 26.11.2007, קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי ככלל בית המשפט יטה לעכב את ביצוע העונש (כאשר הנאשם לא היה נתון כבר במאסר במהלך הדיון), אם הוא נידון לתקופה קצרה וקיים חשש שאם עונש המאסר לא יעוכב - יסתיים ריצוי עונש או חלק גדול ממנו עד שיינתן פסק דין בערעורו, ובמיוחד אם קיים סיכויי בולט שיזכה בערעור. בית המשפט הבחין בין עיכוב ביצוע של המאסר כאשר המערער טרם החל בביצוע העונש לבין הפסקת הביצוע לאחר שהמערער התחיל לרצות את העונש. במקרה אחרון זה יש צורך בנימוק ייחודי ויוצא דופן המצדיק הפסקת המאסר בפועל. בית המשפט בחן באופן מקיף את הלכת שוורץ (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, נד (3) 769 (2000); להלן: הלכת שוורץ) ויישומה במקרה הנוכחי, וקבע כי לנוכח היות האלימות בכלל והאלימות כלפי זקנים וחסרי ישע בפרט, מכת מדינה, הרי שמדובר בעבירה חמורה ולכן משנגזר דינו של המבקש למאסר יש לבצע את המאסר ללא דיחוי. עוד הוסיף בית המשפט הנכבד קמא כי המבקש הינו בעל עבר פלילי של תקיפת שוטר משנת 1998 וכי נראה שסיכויי הערעור אינם גבוהים.

4.        ערעורו של המבקש צפוי להישמע בחודש ינואר 2008, הווה אומר כי עד למועד הדיון בערעורו ירצה המבקש תקופת מאסר של כחודשיים ומחצה בלבד מתוך 12 חדשי המאסר שהושתו עליו.

           מכאן הערעור שבפניי.

5.        עיקר טענת בא-כוח המבקש היא כי המבקש עומד בתנאים שנקבעו לעיכוב ביצוע גזר הדין על פי הלכת שוורץ. בהקשר זה מוסיף המבקש ומדגיש: הערעור הוא כנגד הכרעת הדין וכנגד גזר הדין; המבקש הוא בעל סיכויים טובים לזכות בערעור. לטענתו, קיים סיכון לא מבוטל שהחל ממועד ריצוי עונש המאסר ועד לשמיעת ערעורו תחלוף תקופה ניכרת. עוד גורס בא-כוח המבקש כי עסקינן באדם נורמטיבי, אשר עברו הפלילי הינו קל יחסית. זאת ועוד - במכלול זה, שומה היה להידרש לתסקיר המבחן.

           באת-כוח המשיבה סומכת מנגד את ידה על החלטת בית המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הבקשה. היא טוענת כי בחינת מערכת השיקולים שהתוותה הלכת שוורץ מלמדת כי החלטתו של בית המשפט בדין ניתנה. עסקינן במקרה חמור וסיכויי הצלחת הערעור הם קלושים לשיטתה. עוד היא מוסיפה, כי למבקש עבר פלילי של עבירת אלימות. באת-כוח המשיבה הטעימה, כי אין המדובר בעיכוב ביצוע, אלא בהפסקת העונש ולפי ההלכה הפסוקה, הרי שלצורך הפסקת העונש נדרשים טעמים רבים, אשר אינם בנמצא כאן.  

6.        לאחר שעיינתי בהודעת הערעור על דחיית עיכוב ביצוע העונש, בכתב  הערעור, בפסק דינו של בית משפט השלום ובהחלטתו של בית המשפט המחוזי ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערעור להדחות. טעמיי יובאו להלן.

7.        הלכה היא, כי אין בעצם הגשת ערעור כדי להצדיק עיכוב ביצוע גזר-הדין. עונש מאסר יש לבצע ככלל באופן מיידי לאחר מתן גזר הדין. עקרון זה נשען על האינטרס הציבורי באכיפה אפקטיבית של החוק ושמירת אמון הציבור במערכת אכיפת החוק. עיכוב ביצוע עונש מאסר יינתן רק במקרים שיתקיימו בהן נסיבות אשר משקלן עולה על משקלו של האינטרס הציבורי המתבטא באכיפה מיידית של הענישה (הכל כמבואר בהלכת שוורץ). בבוא בית המשפט לאזן בין האינטרס הציבורי ובין זכויותיו של המורשע בדין, עליו לשוות לנגד עיניו שיקולים כגון: חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; אורך תקופת המאסר שנגזרה; סיכויי הערעור; קיומו או העדרו של עבר פלילי; אופן התנהגותו של המורשע במהלך משפטו; ומגוון נסיבותיו האישיות הייחודיות לו ועשויות להיות רלוונטיות בבחינת עניינו (ראו לעניין זה גם: ע"פ 7389/01 וייס נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (5) 183 (2002)). לא שוכנעתי, כי המקרה שבפני נמנה עם אותם מקרים העשויים להצדיק סטייה מן הכלל הרגיל, במיוחד כאשר מדובר פה בהפסקת ריצוי עונש מאסר. עם זאת ולשם הסרת ספק הנני רואה להבהיר שאינני קובע פה מסמרות בדבר סיכויי הצלחת הערעור.

8.        בשולי הדברים מוצא אני לנכון להעיר עוד כי בנימוקי לא התייחסתי לטענה שהועלתה שהמבקש לא התייצב בשעתו כסדר למשפטו והיה צורך בהוצאת צוי הבאה לשם כך. עניין זה שנוי במחלוקת ולא הוברר עד תומו בפני. לצורך החלטתי זו לא שקלתי איפוא טעם זה - כלל ובוודאי שלא זקפתי אותו לחובתו של המבקש. 

9.        לסיום ראוי להדגיש כי העבירה בה הורשע המבקש הינה עבירה חמורה. אלימות בכלל ואלימות כלפי קשישים בפרט היא רעה חולה שהתגברה בתקופה האחרונה. בזמנים אלה יש לנהוג בעבירות מסוג זה במידת החומרה הראויה, שכן הציבור צריך לכך והשעה צריכה לכך. הנה כי כן אף על פי שלא נעלמו מעיני נסיבותיו האישיות של המבקש -  לא שוכנעתי כי די בהן כדי להטות את הכף אל עבר ההחלטה להתלות את ביצוע עונש מאסרו.

10.      סוף דבר: החלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד בדין יסודה ולא ראיתי מקום להתערב בה. אשר על כן הערעור נדחה.

           ניתנה היום, ב' בטבת התשס"ח (11.12.07).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   07102770_K01.doc/אמ